<h1>יבין שמועה לרשב"ץ פ"ח</h1>
<h2>דף מח.</h2>
א"ר נחמן ריאה הסמוכה לדופן אין חוששין לה ובכולא שמעתא לא מפלגינן בין סמוכה לסרוכה וכ"כ הרמב"ן ז"ל העלתה צמחין חוששין לה. מר יהודה משמי דאבדימי אמר אחד זה ואחד זה חוששין לה וקי"ל כאבדימי דלעולם חוששין לה משום דמחמיר הוא. היכי עבדינן לה אמר רבא מייתין סכינא דחליש פומיה פי' שהוא חד ודק מתוך כך יחתוך יפה ולא יקרע קרום הריא' ומפרקינן לה אי איכא ריעותא בדופן תלינן מחמת הדופן וכשר'. וכן היה דעת הרמב"ם ז"ל בפ"ז. וי"מ אפי' איכא צמחין בריא' תלינן במכת הדופן לפי שהריאה עלולה להעלות צמחין מחמת הבל של מכת הדופן אבל בתוספות מחמירין דבהעלת צמחין לא תלינן בדופן ואפי' איכא מכה בדופן טריפה ואי לא העלת צמחין תלינן בדופן אי איכא מכה בדופן ואי לא טריפה. ולא מהניא נפיח' והכי גרסי' בגמ' ואי לא מחמת ריאה היא וטריפ' ואע"ג דלא מפקא זיקא וכן היא גרסת הריא"ף ז"ל דאי איכ' מכה בדופן דתלינן בדופן היה נרא' דלא בעיא בדיק' אבל קצת הגאונים כתבו דלא מיכשרא בלא בדיקה ואני סמכתי דבריהם בתשובה אחת לאחד מהתלמידים וכך כתבתי בתשובה דודאי כל עצמו של רבא לא הצריך סכינא דחלוש פומיה אלא שאי אפשר להכשירה בלא בדיקה וכן נראה ודאי שאם מפני חשש קריעת הקרום לא היינו צריכים לסכינא דחליש פומיה כמו שהם דוחקים עצמם המכשירין אותה בלא בדיקה אלא ודאי משום דבדיק' היא צריכ' להכשיר' אנו צריכין סכינא חריפא דחליש פומי' זו פשטן של דברי רבא דאי ליכא מכה היא טרפ' ולא מהני לה בדיקה זהו דעתן של גאונים ז"ל ואמת הן דכיון דקי"לן כאבדימי דבין כך וכך חוששין לה ולא בא רבא אלא להכשירה בבדיקה אי איכא מכה ואי ליכא מכה לאוסרה אפי' בלא בדיק' וקי"לן כותיה דרבא כדעת הריא"ף ז"ל ע"כ כתבתי בתשובה ומ"מ דין מכה בדופן אם צריך בדיקה המנהג הוא להכשירה במכה בדופן בלא בדיקה ולא משגיחין בריאה אי איכא צמחין אי ליכא צמחין ולפוסל' אי ליכא מכה דלא מהני לה בדיק' ונהגו כן על דעת הרמב"ם ז"ל. וי"א דלא מכשרינן במכה בדופן אלא כשאין שם שברון עצמות. אבל אם נשבר העצם טריפה חוששין שמא ניקבה הריאה ואין זה נכון שהרי נשתברו צלעותי' אין איסורא אלא מחמת הצלעות אם הם רוב אבל מחמת הריאה אינה אסור'. וכתב הרמב"ן ז"ל והוי יודע דכי תלינן במכה בדופן ה"מ דנפקא סירכא ממקום מכה אבל ממקו' אחר לא (דין סירכא למכה ולחוץ) ואפי' סרוכא במקו' מכה אי סרוכ' שלא במקו' מכה אסור' ואין זה צריך לפנים וכ"כ רבי' האיי ז"ל עכ"ל. והטעם הוא שלא התרנו כשיש מכה בדופן אלא משום דאמרי' דממקו' מכה יצאה הסרכ' ונסתבכ' בקרו' הריא' וכשהסרכ' יש ממנה חוץ למכה יש הוכח' לדבר שלא יצאה מהמכה ודינה כדין אומה לדופן בדליכא מכה בדופן. וי"א שאם הרוב יצא' מהמכה אנו תולין אותה ברוב וכן בכל סירכא שיוצאת ממקום פסול וממקום כשר תולין אותה אחר הרוב. [אמ"ה כת' בעל העיטור ז"ל האונה והאומה נסרכו בסרכה אחת אל הדופן וכן ריאה סרוכה לחזה ולדופן והסירכה במקום המכה וחוצה לא אזלינן בתר רובא בכולהו וכן היא דעת הרא"ש ז"ל סי' ט"ל]. [אמ"ה עיין תשו' הרא"ש כלל (י"ו סי' י"ח) [כ' סימן כ"ח] מכה בדופן ונתפשטה לחוץ מהמכה אחר הספ' שכתבה ובס' תשובותיו בח"ב סי' קנ"ט הוא אומ' שם שהעול' נהגו בה היתר וכי לא יכול להפריש' וכן הרב בנו ז"ל כתב בתשו' שהעולם נהוג בה היתר וכן הריב"ש ז"ל בח"ה מתשו' הוא אומר שנהגו העולם להתיר ושח לי בודק אלגזאיי"ר שהוא בודק היום נ' שנה ואביו וזקנו היו בודקים שהם מכשירי' וכאשר ימצאו בה מכה לא ידקדקו לא לרוב ולא למיעוט. ע"כ]. ועוד כת' הרמב"ן ז"ל דלא תלי' במכה אלא בדופן לפי שהדופן הוא קשה אנו תולין שהריאה שהיא שנסרכ' לדופן ולא הדופן לריא' ומחמ' הדופן היא וכשר' אבל שאר המקומות (דכין) [רכין] הן ואע"פי שיש בהם מכה אפשר שמחמת ריאה וצמחין שלה עלתה בהן מכה וטריפ' וכן הסכימו הרשב"א ז"ל והרא"ש ז"ל ואע"פי שהראב"ד ז"ל היה מיקל בדבר לא נהגו כמותו. וכתב הרא"ש ז"ל בתשובה דלא שרינן אלא ע"י מכה ממש שבדופן. אבל אם יש בהרות שחורות אינו סימן מכה כי אפשר שבאו מחמת הכאות שהכה הבהמה על גבה שכן דרך מקום המכה להשחיר אבל נשבר (דין שבר בדופן) הצלע אע"פ שחז' ונקשר קרי' שפיר מכה כל היכא דתלינן בדופן עכ"ל וסימן מכה דינו כמכה. אע"פי שהרשב"א ז"ל בתשובה הוא חושש להחמיר. אבל נראה דאין חשש בדבר ומדברי רב נחמן דאמר ריאה הסמוכ' לדופן אין חוששין לה נלמוד זה שהוא אפי' בלא סי' מכה תולין להקל בדופן משום דליכא ריעותא בריא' אנו תולין שהסרכא יצתה ממכת הדופן שאחר שחיטת' קלט' הריא' וכן כתב רש"י ז"ל וכשבא אבדימי לחלוק לא חילק אלא דמסתמא לא תלינן הכי הא אי אשתכח שהיתה שם מכה ונתרפא' מוד' אבדימי דתלינן בדופן ועוד דלישנא דגמרא הוא אי איכא ריעותא וכיון שיש שם עצם שנכרת שבירתו אע"פי שנקשר הרי יש בו ריעותא ואני אומר שאם יש מוגלא בבשר שבין הצלעות דתלינן בדופן ויש מקומו' בספרד ששוברין העצם במקום הסרכא ומקיפין אותו מקום עם הצלעות הסמוכות לאותו עצם בשוה לאותו מקום ואם רואין שינוי בין הצלעות במרא' המוח שבתוך העצם דנין אותו כמכה וצריך בזה אומנות יתיר' ואין מוסרין דבר זה לכל אדם אלא למי שיש לו זריזות עם יראת חטא. [אמ"ה ומדברי הרא"ש ז"ל שכתב למעלה נראה דוקא כשיש שבר בצלע וכ"כ הר' מנחם ז"ל וכן נראה מתשובת הרשב"א ז"ל בספר אורחות חיים דאין נקראת מכה אלא שבר העצם הילכך אין להקל בכך]. ואמר רב יוסף בר מניומי אמר רב נחמן ריאה שניקבה ודופן סותמתה כשר' ודוקא במקום רביתא דהיינו חיתוכ' דאוני אמ' רבינא והוא דסביך בבשרא. כבר פירשתי שי"א דוק' בבשר' אבל בגרמ' לא ובגרמ' ובבשרא יש אוסרין ויש מתירין וי"א דלאו דוק' בבשר' אלא לאפוקי דלא סביך כלל אי סבי' אפי' בגרמא כשר' וכבר כתבתי כי המנהג הוא לאסור בדסביך בגרמ' ולהתיר בבשר' וגרמא ובזה אין חילוק בין יש שם נקב בין אין שם נקב אי (סמיך) [סביך] או סריך בבשרא או בבשרא וגרמא כשר'. ויש לך לדעת דאי סביך בגרמא בלחוד ואיכא מכה בדופן תלינן בדופן מק"ו דאומא וזה אינו צריך לפנים. וכתב הרמב"ן ז"ל דהיכא דסריכא אונא לדופן (מגוה) [מגבה] כלפי פנים לצד חלל הגוף מסתברא דטריפה דלאו היינו חיתוכה דאוני ולאו היינו אונא. ובדברי הרב אל ברצלו"ני ז"ל אפי' מבין חתוך לדופן לא הכשירו אלא מגבן כלפי הדופן. והרשב"א ז"ל כתב שאפי' יצא' משיפולי אל הדופן היא טריפ' וכבר כתבתי שאם כשנופחין אותה נראית בגב כולה או רובה שהיא כשרה. וכל גג האונין אפי' למעלה מהחיתוך אנו דנין אותו כאונא ולא כאומה לפי שהוא מקו' צר והיינו רביתא כמו במקו' חתוך האונין ומשערין אותו גג בחוט ישר היוצא ממקום השלמת האונין לא באלכסון כמו שהוא הולך חיתוך האונין שכל אותו מקום הוא רביתא ונראה שאם אין יוצאת מגג האונין לדופן אלא מבפנים דאמרי' שהוא טריפה אם יש מכה בדופן תלינן בדופן דמאי שנא מהאומה כי היכי דאומא אע"ג דליתא מקום רביתא תלינן במכה ה"ה באונין במקום שאינו מקום רביתא וזה נראה לי ברור ולא ראיתי מי שדבר בזה. והרמב"ם ז"ל התיר אונא לחזה כמו בדופן והגאונ' ז"ל נהגו בו איסור וכתבו שלא נקר' דופן אלא עד החוט שנמשך על ראשי הצלעו' בינם ובין החזה והוא החוט שמנקרין הטבחים עד אותו חוט נקרא דופן ומשם ואילך נקרא חזה והרשב"א ז"ל נשאל בשתי צלעות קטנות התחתונות אם דינן כדין החזה לפי שנתנין לכהן עם החזה או דינן כדין דופן והשיב שלא נזכר בגמ' חזה אלא במקום רביתא ואותם צלעות מקום רביתא הם. וראיתי מי שכתב ששומן החזה התולה על צלעות החזה דינו כדופן ודוקא אותו התול' על הצלעות. אבל אותו שהוא למעלה מהצלעות דינו כחזה וטריפה. עוד השיב הרשב"א בתשובה שאם נמצאת סרכא בגג האונה לקנה הלב שאסורה שאין דינן כדופן לפי שאינו עומד במצר כמו הצלעות ועוד לפי שהשומן רך ואין דבוקו יפה. וכתב כי מפני זה נהגו לאסור אותה ואם הסרכא היא יוצאת מגג האונה לדופן שכנגד האומה הרב בעל העיטור אומר דכשרה. ויש מחמירין ודוקא כשהיא נדבקת בסרכא. אבל אם היא נסמכת שם בלא סירכ' אלא בדיבוק אפשר להקל וכל זה הוא לפי ראות עיני הבודק לפי שאין שם גבול מסויים עד כאן הוא כנגד האונא ומכאן ואילך הוא כנגד האומא והכל לפי מראית העין. ובכל מקום שאנו מתירין בין באונא בין באומא דבוק לדופן אם ניקב הדופן שם טריפה ולא מחמת הדופן שהרי לא שנינו בטריפו' נקובת הדופן אלא שכיון שניקב הדופן אינו מגין ונטרפת מחמת נקב הריאה. כן אמרו בגמ' וכתב הרב בעל העיטור ז"ל שאם האומה והאונא נסרכו יחד בסרכא אחת אל הדופן אם רוב הסרכא מן האונא ומיעוטה מן האומה תלינן דעיקר הנקב הי' באונא וסרוכי סרוך באומ' וכשרה ואם רובה מן האומה טריפה. (הגה"ה למעלה כתב בשם הרמב"ן ז"ל שהיא טרפ' וכן ההיקש בשאר וכן היא סבר' רבי' האיי ז"ל והרשב"א ז"ל ובס' רבי' ירוחם כתוב כי הרמ"ה ז"ל כתב בתשו' שהיא אסור' וחלק על בעל העיטור ז"ל ע"כ). וכן ריאה הסרוכה לחזה ולדופן שדנין לה בתר רובא וכן אם יש מכה בדופן והסרכא במקום המכה וחוצה לה בכולהו אזלינן בתר רובא ואע"פי שיש חולקין עליו והרא"ש ז"ל הסכי' לזה. ואם סרכא באה מן האומה אל האונא ומתוכ' יוצאה סרכא כפולה לדופן נפחינן לה אם נמצאת הסירכא אחר האומה טריפ' ואם אחר האונא כשר'. ובלבד שתהיה הסרכא מחיתוך האונא לחיתוך האומה שמפני עצמה אינה אסור' אבל אם היא מגב לחיתוך הרי היא אסורה. וכתב הרמב"ן ז"ל כללא דמילתא לא סתום בריא' אלא אונא לדופן ואונא לחברתה בכסדרן ואומה לאונא אבל אומא לדופן ואונא לחברתה או לאומה (דין בכסדרן ואומה לאונא אבל אומא לדופן ואונא לחברת') שלא כסדרן או מגב לגב ודסריכא לגרגרת או להרת או לטרפשא דליבא או לטרפשא דכבדא או לעינוניתא דורדא או לקני הלב ושמנונית שבסמפון שקורין קורדובי"נא ולשאר כל המקומות כיון שלא מצינו לרבותינו בעלי התלמוד שהתירו אותן אסורות דכולהו שלא במקו' רביתא נינהו כדאמרי' מקום רביתא איכא מקום חיתוכא דאונין וכלהו כאומה לדופן נינהו ואין סומכין על נפיחתן כמו שאין סומכין באומה לדופן היכא דליכא מכה בדופן ואפילו יש מכה באותן מקומות שהסרכא דבוקה שם טריפה שאין תולין סרכא אלא בדופן מפני שהוא מקום קשה וחזק כנגד רכות הריאה וממכה של דופן ריאה נסרכת ואין דופן נסרך מחמת ריאה וצמחין שלה כל כך אבל במכת שאר מקומות לא ואין אמרים בטריפות זו דומה לזו והראב"ד ז"ל מגמגם היתר כשיש בהם מכה ואינו מתחוור בה אלא כמו שכתבתי עיקר. וכך ראוי לדון ולהורות אע"פ שיש מי שאומרין שכולן בנפיח' כשרו' אין לנו כן ולא אמרו ראשוני' ולא נהגו כן ע"כ לשון הרמב"ן בחידושיו. ואע"ג דקי"ל [מ"ט ע"ב] שחלב טהור סותם וא"כ אם נסרכת האונא לשומן הלב למה תאסר זו אינ' קושי' שאע"פי שהוא סותם באבר עצמו דמהדק שפיר איך יסתו' באבר אחר דלא עדיף מחלב טמא שאפי' באבר עצמו אינו סותם והרת שכתב רבי' ז"ל בגמ' בפ' מעמידין [כ"ט ע"א] ובפ' כיצד מברכין [מ"ד ע"ב] וכן בפ' הרואה [נ"ז ע"ב] ופי' שם רש"י ז"ל שהיא האום ששם גדל' הולד וכן פי' בעל הערוך ז"ל ואינו ענין לסרכות [אמ"ה הרב בן דאנן ז"ל בס' הערוך שחבר בלשון ערבי זה לשונו ופתח היא אלגידא אלדי ענד איצר אצל"ע פ"י צגא"ר אלבאכיי"ם ונתן נסמווהא מענא]. אבל זה שכתב רבי' ז"ל הוא חתכת בשר לבד' שהיא דבוק' לטרפש דליבא וכבר נשאל הרשב"א ז"ל אם ניקב הטרפש ויצא' סירכ' מהריאה אל הכבד אי אסרינן לה או דילמא אמרינן אין להוסיף על הטריפות כיון שלא הזכירוהו חכמים והשיב שלא התירו אלא מקו' רביתא ואין זה מקו' רביתא ואין זה תוספת על הטריפו' שהרי שנינו הריא' שניקבה בכלל הטריפות. וכתב הר"י אל ברצלו"ני ז"ל ששלחו הגאונים למר יעקב שמענו עליך שאתה מתיר אונא לטרפשא דליבא והשיב ח"ו אך כמה ריאות יש שהאונות מדובקות בחלב שבטרפשא מרוב שמנינות הבהמה ואנו מפרקין אותו שומן מן האונא ולא מצאנו בו שום סירכא ובזה אני מתיר ומכשיר והודו לו חכמים והגאונים ז"ל ע"כ. ואני ראיתי בהמה אחת שנדבקה האומה לדופן ואחד מתלמידי בקי בטריפות והיה גר מארץ צרפת ראה כי דם קרוש הי' שיצא מגוף הבהמ' והבדיל' בנחת מהדופן ונמצא כדבריו והתרנוה וראיתי מי שכת' שדפני הריא' הסמוכים בקנה הלב אם דבוק מעיקר קנה הלב ודבוק עד למטה כשרה ואי מפצלא קימעא ודאי סרכא היא ופסולה ע"כ. ואני אומר שזה תלוי למראה עיני הבודק ואם יראה לו שאותו דבוק הי' מתחילת ברייתא אין לאוסר' ודבר זה אי אפשר לכתבו איך יודע זה אלא לפי מראית העין ודפני הריאה הם הצד החיצון שבין שתי הערוגות כמו שנז' בגמ' אבל לצד פנים כנגד שומן הלב כל מקום שנסרך שם הוא טריפה וכן כתבתי בתשובה כי היו טועין בזה. וכן כתבו משמן של גאונים ז"ל שאם כל גג האומה מהשלמת האונין ולמטה דבוק כלו בשדר' בלא פילוש כלל כשרה שכך מראין הדברי' שזו כך היא בריית'. ואם יש שם פילוש שאין כל הגג כלו דבוק טריפה. וכן כתב הרמב"ן ז"ל בדיני בדיקה שלו. וכ"כ הרשב"א ז"ל בס' תורת הבית וכן הביאו זה הלשון בס' יורה דעה. (דין ריאה הדבוקה כולה מראש ועד סוף הרב בנו בסי' של"ב האריך לבאר ענין זה כאשר כתוב בהגה"ה). ואחר שכולן כתבוהו יש לסמוך עליו. וראיתי בגליוני הצרפתי' ז"ל שאם כל הריא' דבוקה יחד שלא יכול הטבח להכניס ידו לבודקה זה שקורין פולומונאד"א וכשרה והסימן [ישעיה מ"א] אומר לדבק טוב הוא ע"כ. עוד ראיתי בכלל בדיקות אחר שרבינו שלמה ז"ל הוא מתיר ובעיר נרבונה נהגו כדבריו ובמחוז פרווינצא נהגו איסור. ויש לילך בזה אחר המנהג. [אמ"ה ריאה הדבוק' כולהו מראש ועד סוף הרב בנו בסי' של"ב האריך לבאר ענין זה כאשר כתוב בהגה"ה]. ויש מתירין שיפולי האומה והיא כשהיא דבוק' מאחריה ממקו' חיבורה בשדרה עד למטה בטרפש הכבד וכן כתבו שהיו מתירין אותה חכמי לוניל משו' דבמקו' רביצתה הוא ומתחלת ברייתו כך היא כן מצאתי [אמ"ה ודוקא שלא הגיעה הסירכה לאחת מהמקומות הנאסרים בסירכא כמו לטרפש או לשומן הלב או לקנה הלב והדומה לזה וכ"כ הריב"ש בסי' פ"ה בח"ג בתשו' שאין להכשיר יותר ממה שכתבו וכל הבא להתיר עליו הראי']. ואני תמה שאלו שני טעמים הם דבמקום רביצתה אפי' לא היה כן מתחלת בריית' היא מותרת כמו במקום חתוכה דאוני. ויש טועין בדברי הרמב"ם ז"ל שמצאו כתו' בקצת נוסחאות בפ"ו מהל' שחיטה שהמקום הלבן שבטרפש הכבד אינו מגין ולמדו מזה שהמקום האדום מגין וח"ו ונוסחא משובשת היתה וכי היכן נזכרה בגמ' חלוקה זו בין אודם ללבן ואינו בנוסחאות המדוקדקות. וכן בפ' י"א מהל' שחיטה כתב סתם שאם נסרכה הריאה בטרפש הכבד שהיא טריפה וכבר נשאלתי והזהרתם עליו. ובספר האשכול ראיתי שאם גג האומה דבק עם השומן שבין שתי הערוגות בלא שום פילוש שהיא כשרה וכבר כתבתי זה למעלה בסמוך וכבר נשאלתי על אומה שנדבקה מבפנים לצד הגג לטרפש ברוחב ארבע אצבעות והתירוה מפני שמצאו זה הלשון של חכמי לוניל שכתבתי בספר הר' ירוחם ז"ל ובלשון הזה השבתי ליהוי רעוא דלישרי תרבא דודאי אסורה היתה אפילו לדברי הספר. שהספר לא התיר אלא בששיפולי הריאה דבוק בדבק לטרפש דהיינו רביתא ודמי לתרי אוני דסריכי להדדי דאי הוו כסדרן שהיא כשרה ולאונא לדופן ומזה השרש הנז' בגמ' יצאה זאת הסברא להתיר משיפולי האומה לטרפש אבל אם היא סרוכה אפי' משיפולי לטרפש או אפי' דבוקה מן הגב לטרפש או מבפנים לטרפש לא התיר הספר וח"ו שאפי' בתרי אוני המוזכרי' בגמ' אי סריכי מחתוך לגב לא הוי כסדרן ואם באנו לדמות אומה לטרפש לתרי אוני (הוא) [דיו] לבא מן הדין להיות כנדון ובלשון הזה כתב בעל המכת' ז"ל ושיפולי ריא' שנסרכו לטרפש הכבד בפילוש טריפ' שלא בפילוש כשר' הנה זה מפרש שהמתיר לא התיר אלא בשיפולי גם בס' אורחות חיים כתוב בלשון הזה שמנהג עיר נרבונה שמתירין אם נסרכת הריאה בשיפולי עם הדופן או עם הטרפש ובלבד שלא יהא בה פלוש ואם יש בה פלוש טורפין ובצרפת לא נהגו כן עכ"ל. ומכל אלה הדברים יתברר לך שאפילו המקיל לא דן אלא בשיפולי וגם בזה לא הסכימו הכל עמו דודאי לא דמי לתרי אוני שאין מתפרקו' כלל שאפי' באונה לאומה יש מחמירין מפני שגוף הבהמה מתרחב וחוששין שמ' יתפרקו ואע"פ שהסכימו בזה להתי' אבל משיפולי אומה לטרפש בלא ספק יש לאסור בין בדבק בין בסירכא בין בפילוש בין בלא פילוש דודאי מתפרקות הם וחכמי הרפואה יודעין זה וכן נהגו בכל המקומות כמ"ש המפרשים ראשוניהם ואחרוניהם ע"כ כתבתי בתשובה והוספתי להם לכתוב לשון הרמב"ן ז"ל בכלל הטריפות שכתבתי למעלה וכ"כ בספר יורה דעה. וכבר כתבתי כי סרכא תלויה היא מותרת והמנהג להתירה בלא בדיקה וכן כתבתי כי אם יצאה סרכא תלויה מהבועה שיש לחוש לה ואפשר להתיר' בנפיחה ולפי מה שכתב רש"י ז"ל בפי' אין מקיפין בבועי יש להתירה כמו שאכתוב בע"ה. וכן כתבתי כי סרכא היוצאה ממקום למקום באונא אחת או בריאה שדינה כדין סירכא תלויה ומותרת. והרא"ש ז"ל כתב וזה לשונו אין גבול לדיבוק כנפי הריאה בקנה יש ריאה שדבוקה לקנה ועולה הרבה. ויש ריאה שאינה עולה כל כך וקצת כנפי הריאה נכפלין ונוטין אל הקנה וכיון שאין שם לא סירכא ולא נקב אלא כנפי הריאה דבוקין לקנה כשירה עכ"ל ונהגו לתת סימן לסירכות המותרות [יחזקאל י"ט] וילמד לטרוף טרף אדם אכל כלומר טריפו' אדם אכל. והם א' אונא לאונא. ד' דופן אונא לדופן מ' מכה לדופן [אמ"ה אד"ם אכל סימנין לסירכו' הכשרות "אומה "דופן "מכה ר"ל שאם האומה סרוכה לדופן ויש מכה כשרה "אונה "כסדרן "לבשר ר"ל שאם האונ' סרוכ' לחברתה כסדר או אם תהיה סרוכ' לדופן לבשר ה"ה לעצם ולבשר היא כשרה וזולת אלו היא טריפה וזהו וילמד לטרוף טרף ר"ל תלמד לתלמידים שכל סרכא שבעולם היא טרפה זולתי אד"ם ע"כ]. ועינוניא דורדא כל היכא דסריכא טריפ' והסימן [ש"א י"ד] בכל אשר יפנה ירשיע. ואמרו הגאונים ז"ל שאפילו סרוכא לחיתא דמיתנח בגוה טריפה דלא הכשירו אלא (רצוני) [חצוני] משום דהיינו רביתייהו. אבל עינוניא זו כלהו שלא כסדרן הם אצל' ואם דבוקה בלא פילוש בין בכיס שלה בין בריאה עצמה נראין הדברים שהיא מותרת וכן נעשה מעשה להתיר ע"פ הראב"ד ז"ל ואם נמצאו ב' עינוניות ונסרכו זו לזו י"א שהיא טריפה שלא הכשירו אלא תרתי אוני והר' יצחק הקטן ז"ל קרובנו הור' להתיר שכיון שהסכימו להתיר שתי עינוניאות הרי הם כשתי אונות להתיר בכסדרן ויצאו דברינו כהיתר ובסדר. תהלה לאל המנחיל יריאיו הוד והדר. ואחר שהשלמנו דין הסרכות ומנין האונין נדבר בשאר דיני הריאה.
